אודות ריקודים סלוניים

 

ריקודים סלונייםענף ישן-חדש

ריקודים סלוניים הם ענף ריקוד שזוכה בשנים האחרונות לפופולריות מחודשת בזכות תוכניות הריאליטי ותחרויות הריקודים המשודרות בטלוויזיה, כמו "רוקדים עם כוכבים". הריקודים הסלוניים כוללים בתוכם מגוון של סגנונות וסוגי ריקוד, כך שכל אחד יכול למצוא את הסגנון המתאים לו מבחינת רמת קושי, קצב ולבוש.

הריקודים הסלוניים שאנחנו מכירים כיום החלו להתפתח באמצע המאה ה-17, בבתי החברה הגבוהה שבידלה את עצמה מהמעמדות הנמוכים באמצעות הלבוש המוקפד והמפואר וההקפדה על הכללים והמאפיינים המיוחדים של כל ריקוד.
נהוג לחלק את הריקודים הסלוניים לשתי קבוצות עיקריות – הסגנון הבינלאומי (International) הנפוץ באירופה והסגנון האמריקני (American) הנפוץ באמריקה. שתי הקטגוריות הללו נהוגות בתחרויות בינלאומיות, אך יש כמובן סוגים נוספים של ריקודים הנהוגים במועדונים ובאופן חובבני.

בארץ תחום הריקודים הסלוניים נמצא בשנים האחרונות בפריחה חסרת תקדים, וניתן ללמוד ריקוד במגוון בתי ספר ברחבי הארץ, באופן חובבני או מקצועני. ריקוד הסלסה למשל נחשב פופולרי בקרב רקדנים חובבים, אך ישנן גם קרנות ומלגות לקידום רקדנים מקצוענים.

ריקודים סלוניים תחרותיים

הקטגוריות המשמשות בתחרויות בסגנון הבינלאומי מפרידות בין הריקודים הלטינו-אמריקאיים (Latin) – החל ברומבה ובצ'ה צ'ה האיטיים, בג'ייב המהיר למדי ובסמבה ובפאסודובלה המסחררים, לבין הריקודים האירופאיים הקלאסיים (Standard) – מהפוקסטרוט והוואלס האנגלי האיטיים, דרך הטנגו והקוויקסטפ ועד הוואלס הוינאי המהיר עד כדי סחרור. המקצבים השונים קבועים בכללי התחרות, הנוגעים גם ללבוש של הרקדנים והרקדניות. הגברים לובשים מכנסיים שחורים וחולצה לבנה ומקטורן עם זנבות. לעיתים מוחלף המקטורן בטוקסידו או ז'קט פשוט יותר. הנשים לובשות שמלות נשף ארוכות.

הסגנון האמריקני מחולק גם הוא לשתי קטגוריות, smooth ו-rhythm, המקבילות פחות או יותר לקטגוריה הלטינית והקטגוריה הקלאסית של הסגנון הבינלאומי. קטגוריית ה-rhythm מכילה ריקודים שונים שלא נהוגים באירופה ונפוצים יותר בארצות הברית, אך ההבדלים אינם משמעותיים.

בתחרויות, הרקדנים מחולקים לרמות – ברונזה (מתחילים), כסף (בינוניים) וזהב (מתקדמים), רוקדים נגד כיוון השעון ונשפטים על סמך יציבה, מוזיקליות, הבעה, תזמון, צורת הגוף, עבודת הרגליים והרצפה, והצגה כללית. עם זאת, מעצם הווייתו של הריקוד השיפוט הוא סובייקטיבי ולא פעם עולות תלונות על אופן הניקוד בתחרויות. ככל שמתקדמים ברמת הריקוד, כך יש יותר הגבלות על הלבוש והתכשיטים המותרים בתחרויות.

היסטוריה של הריקודים הסלוניים

הריקודים הסלוניים שאנחנו מכירים כיום החלו להתפתח באמצע המאה ה-17, בבתי החברה הגבוהה שבידלה את עצמה מהמעמדות הנמוכים באמצעות הלבוש המוקפד והמפואר וההקפדה על הכללים והמאפיינים המיוחדים של כל ריקוד. בתחילה עוררו הריקודים שערורייה בזעיר אנפין משום שהרקדנים רוקדים צמודים זה לזה בצורה שנחשבה אז לבלתי הולמת. בהמשך ההתנגדות הציבורית אליהם שככה והם הפכו לפופולריים בקרב המעמד הגבוה שיכול היה להרשות לעצמו את האימונים התכופים, הליווי המוזיקלי והלבוש המהודר.

בתחילת המאה ה-20 קרו במקביל מספר דברים שהשפיעו על התהוות הריקודים הסלוניים כפי שאנחנו מכירים אותם היום. נוצרה העדפה לריקודי זוגות, וריקוד הוואלס, שכבר היה פופולרי, התקבע כריקוד חובה באירועים חברתיים. בנוסף, עלייתה של מוזיקה פופולרית ומתאימה לריקודים, כגון ג'ז, הביאה לעדנה מחודשת ונסיקה של ריקודים שונים חדשים. בתי הספר לריקוד, שביקשו להרוויח מהמצב החדש והנהירה אחר לימודי ריקוד, הסדירו את כללי הריקודים השונים ופרסמו את התקנון המסדיר את חוקי התחרויות. כך, עד סופה של מלחמת העולם הראשונה המנהגים התרבותיים החדשים נתנו לגיטימציה לסוגי הריקוד שלא היו מקובלים בעבר והפתיחות החברתית החדשה קיבעה אותם כחלק מקובל בתרבות המערבית, בין השאר בעזרתם של רקדנים כמו פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס שהפכו את הריקוד לאמנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *