רפי אלדור מדבר על הריקודים השונים וההתמודדות עם מחלת הפרקינסון

רפי אלדור מדבר על הריקודים השונים וההתמודדות עם מחלת הפרקינסון
1

רפי אלדור מספר על סוגי הריקוד השונים בהם הוא מתנסה וכיצד כל אחד מהם עוזר להתגבר על קשיים שונים שכרוכים במחלת הפרקינסון

"כל הפרמטרים של הריקוד הם בדיוק הצד שני של הפרקינסון. כל ריקוד תורם משהו. ברומבה, כמו בכל ריקוד, אתה צריך להיות זקוף, בפרקינסון אתה בדרך כלל כפוף. פתאום כשאתה נכנס לרחבה אתה עומד זקוף, כתפיים רחבות, רגליים תקועות ברצפה, גוף מתוח, וכשאתה רוקד אתה מנענע חלקים שונים בגוף ואתה שולט עליהם כך שאתה מגיע לשליטה מלאה בגוף, מה שבפרקינסון לא. ברומבה אתה צריך להגיע לגמישות ולהדגיש חלקים מסוימים בגוף. בפרקינסון אותם חלקים הם קשים, קשיחים, ובלתי ניתנים להזזה. לפעמים ברומבה, ובכל ריקוד אחר, אתה צריך להיות מתוח בפוזה מסויימת, והמתיחות של הגוף זה בדיוק להיפך מלהיות פרקינסון. איש פרקינסון לא מותח את הגוף, כל הזמן הגוף כפוף, גוף רכון, גוף מכווץ, וכל השרירים מכווצים וקשיחים. בריקוד הם גמישים וארוכים.


ההבדל בין הוואלס לבין הרומבה הקודם זה שבוואלס אתה צריך להיות זקוף כל הזמן, כל החלק העליון של הגוף. הצעדים צריכים להיות ארוכים וגדולים, יש את העליות והירידות האלה, הוואלס הוא גלי. הדבר העיקרי זה שהוא זקוף, אתה עולה ויורד, והצעדים גדולים מהעקב. זה הפוך מלהיות איש פרקינסון. איש פרקינסון לא עומד זקוף ומתוח כל הזמן. אין לו צעדים גדולים אלא צעדים מאד קטנים ואין שליטה מלאה בגוף של עליה וירידה.

בניגוד לוואלס, הטנגו הוא ריקוד של עצירות, הוא חתוך. אתה מגיע לשליטה מלאה על ידי זה שאתה עוצר פתאום. איש פרקינסון אין לו שליטה מלא של לעצור ולהמשיך בצורה חדה.
הוואלס והטנגו הם ריקודים הופכיים. אמנם בשניהם עושים צעדים גדולים, אבל בטנגו יש לשמור על גובה אחיד ונמוך ואילו הוואלס גבוה וגלי.
אותו הבדל יש בריקודים הלטיניים בין הרומבה לצ'ה צ'ה. הרומבה הוא ריקוד איטי וריקוד אהבה, הצ'ה צ'ה הוא ריקוד מהיר וחתוך. כל הריקודים, כל אחד בדרכו, מסייעים בהתמודדות עם מחלת הפרקינסון."

תגובה אחת

  1. רחל הולבן

    מבקשת לדעת עבור בעלי החולה בפרקינסון האם אפשר לארגן קבוצה לריקודים עבור חולי פרקינסון באזור יהוד-מונסון
    אשמח מאד אם תוכל/לו לחזור אלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *